דמנציה

דמנציה (שטיון) הינה תופעה פיזיולוגית, המוגדרת בתחום הפסיכיאטרי כאחת מההפרעות הקוגניטיביות. למעשה, דמנציה היא פגיעה נרחבת בתחום הקוגניטיבי שנובעת ממחלה כמו אלצהיימר, פרקינסון, הנטינגטון ואחרות, משימוש בסמים, איידס, פגיעת ראש או משילוב של כמה מהמצבים הללו. שכיחותה שלה הדמנציה עולה ככל שבודקים אוכלוסיה מבוגרת יותר. בגיל 65, השכיחות היא כ-1.5%. מעל גיל 85, השכיחות עולה בצורה משמעותית לסביב 20% מהקשישים.

דמנציה – סימפטומים

הסימפטומים המאפיינים דמנציה כוללים פגיעה בזכרון התבטאת בשתי צורות:
ראשית, החולה לא מסוגל ללמוד אינפורמציה חדשה. בנוסף, הוא אינו מסוגל לשלוף מהזיכרון אינפורמציה שאוחסנה בשלב מוקדם יותר. בנוסף לפגיעה בזיכרון, סובלים החולים לפחות מפגיעה אחת נוספת בתחום הקוגניטיבי.

הפגיעה יכולה להיות אפזיה, כלומר פגיעה ביכולת הדיבור או הבנת השפה, או אפראקסיה, כלומר חוסר יכולת לבצע פעולה מוטורית למרות שאין פגיעה מוטורית אמיתית. פגיעה אפשרית נוספת היא אגנוזיה, כלומר חוסר יכולת לזהות ולהכיר אובייקטים (כולל אנשים מוכרים), למרות שאין פגיעה בתפקוד חושי התפיסה. לבסוף, עשויים לסבול חולי דמנציה בפגיעה ביכולת לתכנן, לארגן ולהוציא לפועל תוכניות.

הסימפטומים שצויינו גורמים לחולה פגיעה משמעותית בתחום התפקוד החברתי, בהשוואה לתפקודם לפני תחילתה של המחלה והתהליך הדמנטי. הסימפטומים הולכים ומחריפים במשך הזמן.
ההשלכות של דמנציה

דמנציה שכיחה במיוחד בקרב האוכלוסיה הבוגרת, בעיקר משום שהגורם השכיח ביותר לדמנציה היא מחלת האלצהיימר, הפוגעת בעיקר באנשים זקנים. אדם דמנטי, בעיקר בשלבים מתקדמים של המחלה, מוגדר בדרך כלל מבחינה רפואית ומשפטית כתשוש נפש. המשמעות של הגדרה זו היא שלחולה ממונה אפוטרופוס שתפקידו לקבל עבורו את כל ההחלטות הרפואיות, הכלכליות וכדומה.

עקב הפגיעה בזכרון ובתפקוד היומיומי, החולה לא מסוגל לדאוג למשימות היומיומיות החיוניות, כגון:

שמירה על היגיינה אישית
הסדרת עינייני כספים
מטלות בית
הכנת ארוחות וכדומה

המצב הדמנטי משפיע קשות גם על קרובי המשפחה של החולה. החולה משתנה, כאילו הופך לאדם אחר. הוא עשוי לא לזהות את האנשים הקרובים אליו ביותר, אלה שמטפלים בו באופן מסור וקבוע. הוא מנתק קשרים ומפסיק לתפקד.

הטיפול בדמנציה

המחלות המובילות לדמנציה הן מחלות שפוגעות במח. בניגוד לתאים אחרים בגוף, כמו תאי עור ורקמה, תאי המח אינם מסוגלים לשקם את עצמם, אינם מתחדשים, ואינם מתחלפים. המח שלנו מתפתח מרגע היוולדנו על ידי צבירת חוויות והתנסויות שיוצרות עוד ועוד קשרים וחיבורים בין תאי המח, וכך למעשה אנחנו לומדים להניע את איברנו, לדבר, לחשוב, להתמצא, להבין ולמעשה – לעשות כל פעולה בחיים.

במהלך מחלה דמנטית, נפגעים תאים, עצבים וטרנסמיטורים במח, והפעילות החשמלית והכימית בו משתנה. לאט לאט תאי מח מתחילים למות, ואיתם מתים הקשרים והחיבורים אשר מאפשרים לאדם להשתמש במיומנויות ובידע שצבר במהלך חייו.
ברב המקרים, אין דרך לטפל במחלה. מכיוון שתאי המח אינם מסוגלים לרפא את עצמם או להתחדש, כאשר התאים מתנוונים ומתים, אין דרך יעילה להתמודד עם המצב ולהחזירו לקדמותו. במקרים מסויימים ונדירים, כאשר הדמנציה נגרמת ממצב רפואי הפיך, טיפול במחלה או בפגיעה יכולים לעצור את התקדמות הדמנציה.

כך למשל, דמנציה שנובעת משימוש בסמים או באלכוהול יכולה לעיתים להשתפר כאשר השימוש בחומרים נפסק, או כאשר החולה מקבל טיפול תרופתי הנוגע לפגיעה שיצר השימוש.

מעניין לציין שהספרות הרפואית מציינת מאפיינים שעשויים למנוע או לעקב התפרצות של דמנציה, או מחלה הגוררת דצמנציה. לדוגמא, שכיחותה של המחלה, וגם חומרתה, קשורות לרמת אינטליגנציה והשכלה.

רמות גבוהות נחשבות לגורם מחסן מפני התדרדרות בתפקוד הקוגניטיבי. בנוסף, גם גורמים פסיכולוגיים משפיעים על הסיכוי לחלות במחלה דמנטית. למשל, דיכאון וחרדה מהווים גורם שמזרז את התקדמות המחלה.

במסגרת הטיפול היומיומי מומלץ לבצע פעילויות עם חולי דמנציה.