סאדיזם מוגדר כהנאה מגרימת סבל לאחר. ההנאה הזו מושפעת מדחף, פנטזיה או התנהגות שהמכנה המשותף להן הוא גרימת כאב, השפלה ואף סבל לאדם אחר. סאדיזם יכול להיות גם כלפי בעלי חיים, ולרוב הוא לשם הפקת הנאה מינית מהסיטואציה.
הדעות חלוקות בדבר ההגדרה המדויקת של ההפרעה לפיה כשמציינים סאדיזם – האם ההתייחסות לפעולות ומעשים הקורים במציאות, או שמא גם סאדיזם כולל רעיונות המסתכמים רק במסגרת המחשבה.
מקור המושג סאדיזם הוא על שמו של המרקיז דה-סאד (Marquis de Sade), אציל צרפתי שחי בסוף המאה ה – 17 ועד תחילת המאה ה – 18 וביצע ממעשים סאדיסטים בנתיניו, אשר כללו מעשי אלימות קשים ובעיקר באזור איברי המין, במטרה להסב לעצמו עונג מיני.
היבטים פסיכיאטריים ופסיכולוגיים של סאדיזם
בעולם הפסיכיאטריה הגישה היא כאל הפרעה נפשית במסגרת הפאראפיליות (=התנהגויות מיניות החורגות מהנורמה).
עם זאת חשוב לציין להדגיש כי אין מדובר בעבירה על החוק או ההתנהגות שתוביל לאשפוז בכפייה באם מדובר על מעשים המתבצעים במסגרת הסכמה הדדית, וגם גבולות המקובלים על שני הצדדים.
הפסיכולוג הנודע אריך פרום מתאר את הקשר התלותי של הסאדיסט באדם הנמצא תחת שליטתו. ללא תחושת השליטה והעוצמה הנגזרת ממנה, הסאדיסט יאבד את אפקט ההנאה מהסיטואציה, שאובדנה עלול להביאו לתחושות ריקנות וייאוש עז.
באחד הניסויים הפסיכולוגיים המפורסמים ביותר אשר בוצע על ידי החוקר זימברדו בשנות ה – 70 במסגרת מעבדתו שבה פעל מאוניברסיטת סטנפורד.
במהלך הניסוי חולקו סטודנטים שנבחרו בקפידה והצטרפו למחקר באופן התנדבותי, לשתי קבוצות של "אסירים" ו – "סוהרים".
את תהליך הבחירה ליוו מבדקים רפואיים פסיכיאטריים ורפואיים אדוקים, שהגדירו את כולם כנורמאלים מבחינה נפשית.
כלל הנבדקים הוכנסו לבית כלא מאולתר, על פי תפקידם, עם היררכיה ברורה ומעט הגבלים בנוגע לגבולות המותר.
בתוך פרק זמן קצר, קבוצת "הסוהרים" פיתחו התנהגות אלימה עם קווים מזוכיסטיים כלפי הקבוצה השנייה.
ההתנהגות והמהלכים שבעקבותיה היו כה חמורים, עד שהחוקרים נאלצו לעצור את המחקר לפני תם המועד שבו נקבע, כשישה ימים בלבד מתחילתו. הניסוי עצמו תועד לפני מספר שנים בסרט הנושא את השם "הניסוי".
סאדיזם בנפש האדם
המחקר הזה, הצטרף למספר מחקרים שנערכו לאחר מלחמת העולם השנייה, במותחו את שאלת מקומו של הסאדיזם באישיות האדם.
אחת המסקנות של אותם ניסויים הייתה כי כל אדם יכול להפיק הנאה מהפקת סבל לאחר, בזמן במקום ובסיטואציה שרק יאפשרו לו לנהוג כך.
תוצאות אלו הן שנויות מאוד במחלוקת, אך את הממצאים הללו לא ניתן להכחיש. יש המייחסים את הדחף שבהתאכזרות לאחר למנגנונים הפרימיטיביים יותר המרכיבים את מוחנו, בדומה למערכת העצבים של הטורפים.
המקטרגים טוענים שהיכולת לחוש אמפתיה ברמות גבוהות מאפיינת התנהגות אנושית מובהקת, ומחזקים בהציגם את נתוני טבלאות הצפייה בעולם המערבי – שבראשן באופן קבוע תוכניות בידור וקומדיות, ולא סרטים המציגים אלימות לשמה.
לדבריהם התנהגות אלימה לא תסב הנאה למרבית בני האדם, וכשהיא נעשית היא תלויה רבות בנסיבות החברתיות, התרבותיות והסביבתיות, ובהתאם למעמדו של המתעלל בהיררכיה.
