ציקולותימיה היא הפרעה בה מצבי רוח משתנים הם הגורמים המרכזיים להתנהלות. אולם חומרת מצבי הרוח המשתנים, לטוב ולרע, לעולם לא יגיעו לרמות החומרה כפי שמאובחנים במצבי דיכאון, מאניה או הפרעה דו קוטבית.
כלומר, חומרתם מתונה מאד, כאשר ישנה תנודתיות בין תקופות קצרות של דיכאון קל לבין היפומאניה (מצב רוח מרומם).
תסמינים
השלב ההיפומאני של ההפרעה מאופיין בתסמינים כגון:
* אגרסיביות או התנהגות עוינת
* חוסר התחשבות באחרים
* אופטימיות מוגזמת
* שיפוט לקוי
* פעילות גופנית מוגזמת
* דחף מיני מוגבר
* התקפי בזבוז של כספים
* נטייה להסחת הדעת וצורך מופחת בשינה
לעומת זאת השלב הדיכאוני של ההפרעה מאופין בתסמינים הבאים:
* חרדה רגשות אשם
* בעיות שינה
* דחף מיני מופחת
* אבדן של עניין בפעילויות שבעבר נחשבו למהנות
* תחושה של עייפות
* עצבות
* בעיות ריכוז וכאב כרוני שאין לו הסבר מוגדר
כחלק מההפרעה, היפומאניה או דיכאון יכולים להימשך מספר ימים או אפילו שבועות. בין מצבי הרוח החיוביים והשליליים, יש אפשרות לחוש מצב רוח רגיל למשך תקופה של למעלה מחודש או לחילופין שתהיה מחזוריות בין ההיפומאניה לבין הדיכאון בלי פרק זמן של מצב רוח נורמלי ביניהם.
אנשים מסוימים שיש להם תסמינים מתונים של ההפרעה יכולים להצליח מאד בחיים, בהיותם מונעים על ידי ההיפומאניה בביטוי כישוריהם. האופי המוחצן של הלוקים בהפרעה והחיפוש המתמיד אחר הזדמנויות רומנטיות מוביל להשערה שהתכונות הקשורות בהפרעה התפתחו כמכניזם לסלקציה מינית.
לצד זאת, ההפרעה עלולה להשפיע לרעה על החיים האישיים והמקצועיים מכיוון שהתנודתיות במצבי הרוח מקשה על שמירה של מקום עבודה קבוע ומערכת יחסים קבועה. הלוקים בהפרעה מודעים להתפרצויות הזעם שלהם וחשים מבוכה חברתית קשה אחרי שהתפרצויות אלה שוככות. התנהגויות פזיזות, הבאות לידי ביטוי כחלק מההפרעה, עלולות להביא להרס עצמי ולהוביל לבעיות משפטיות (עקב נזק הנגרם לאחרים או לסביבה הפיזית). בנוסף לכך, מחקרים הראו ששיעור המשתמשים בסמים ובאלכוהול בקרבם הוא גבוה באופן יחסי.
פחות ממחצית מהלוקים בציקלותימיה יפתחו בסופו של דבר הפרעה דו-קוטבית. בקרב אחרים, ההפרעה תימשך כמצב כרוני או שתיעלם במשך הזמן.
שכיחות ההפרעה וגילויים מוקדמים של תסמינים
בקרב אוכלוסית ארה"ב שיעור הלוקים בהפרעה הוא בין 0.4% ל-1% והיא נפוצה במידה שווה בקרב נשים וגברים. התסמינים בדרך כלל באים לידי ביטוי בגיל ההתבגרות או הבגרות המוקדמת, אולם קשה לזהות באופן מדויק את את תחילתה של ההפרעה.
הגורמים להפרעה
ציקלותימיה היא ככל הנראה צורה מתונה יותר של הפרעה דו-קוטבית. גנטיקה משחקת תפקיד בהתפתחות של שתי הפרעות אלה. ללוקים בהפרעה יש סיכוי רב יותר להיות בעלי קרובי משפחה שסובלים מהפרעה דו-קוטבית לעומת המצב ההפוך.
הטיפול בהפרעה
לרוב ההפרעה איננה מאובחנת ולכן גם איננה מטופלת. התסמינים הם לרוב מתונים, כך שאין ניסיון להשיג טיפול פסיכיאטרי. התחושה של הלוקים בהפרעה שהם מסוגלים להתמודד עם התסמינים בכוחות עצמם תוך פיתוח של הרגלים ואורח חיים מסוים, מה שמצמצם את הפניות לעזרה.
הטיפול התרופתי המקובל בציקלותימיה הוא מנות קטנות של ליתיום, אולם מומחים רבים מתנגדים לטיפול התרופתי בהפרעה, מכיוון שלמייצבי מצב רוח יש תופעות לוואי בעייתיות, כמו גם נטייה להחמיר את ההפרעה בטווח הארוך.
לגבי התערבויות פסיכוסוציאליות, על הלוקים בהפרעה ללמוד לחיות עם הקיצוניות שבתנודות הטמפרמנט שלהם ולחפש אחר מקצועות בהם יוכלו לקבוע לעצמם את שעות העבודה. כמו בהפרעות אחרות, ניתן לשפר את איכות החיים באופן משמעותי על ידי הצטרפות לקבוצת תמיכה הכוללת אנשים שעברו חוויות דומות, כך ניתן לחלוק את הבעיות עם סביבה תומכת ונטולת שיפוטיות.
שיטה ספציפית שנמצאה כטיפול יעיל בהפרעה היא טיפול בהתנהגות דיאלקטית (CBT) והיא מתמקדת בשיפור מערכות יחסים וסיגול של הרגלים בריאים. השיטה דומה לטיפול זוגי או משפחתי ועוזרת ללוקים בהפרעה ללמוד דרכי תקשורת טובות יותר ולפתור את בעיותיהם.
שמירה על שגרת חיים ודפוסי שינה מסודרים הם מהותיים לצורך התמודדות עם ההפרעה. חשוב ללכת לישון ולקום בבוקר באותו זמן בכל יום, להימנע מצריכת קפאין אחרי שעה מסוימת ביום ולהימנע לחלוטין מצריכת אלכוהול.
