התמכרות למשככי כאבים

תוכן עניינים

אין ספק שמשככי כאבים שיפרו את רמת החיים שלנו. כאשר יש לנו כאב ראש במקרה הקל, או כאבים גופניים לאור מחלה כרונית אנו נוטלים משככי כאבים, והכאב באמת שוכך. משככי כאבים מתחלקים למספר סוגים מבחינה פרמקולוגית: אופיאטים, מדכאי דלקת שאינם סטרואידים (NSAIDs), תרופות מורידות חום שאינן סטרואידים (כגון פרצטמול), מאלחשים, תרופות אנטי דיכאוניות ותרופות מייצבות ממברנות.

חלק מתרופות משככי הכאבים דורשות מרשם מרופא, ויש להן תופעות לוואי שונות לרבות התמכרות. אי לכך, נהוג להתחיל את הטיפול במשככי כאבים לא נרקוטיים, ורק במידה והכאב גובר והמשככי כאבים הללו לא מסייעים, נותנים משככי כאבים נרקוטיים חלשים, ורק כאופציה אחרונה נותנים אופיאטים.

מהם אופיאטים?

אופיאטים הן תרופות נרקוטיות המיוצרות מאופיום. דוגמאות לתרופות אופיאטיות הם הקודאין (נמצא בחלק מהתרופות לשיעול), מורפין (להקלת כאבים קשים) ומתדון (בשימוש בגמילה מסמים). האופיאטים יכולים לעבור את מחסום דם מוח (BBB), ומשפיעים על מערכת העצבים המרכזית (CNS) באזור של הגרעין הקשתי(arcuate nucleus).

בנוסף, האופיאטים יוצרים עיכוב בשחרור של חומרי מתווכי כאב למוח בהשפעתם על פעילות חוט בשדרה. האופיאטים גורמים לאופוריה, משככים כאבים, מדכאים פעילות נשימתית ופעילות מעיים ויוצרים בשימוש ארוך טווח הן תלות פיזית והן התמכרות.

תלות פיזית והתמכרות

תלות פיזית היא מצב גופני המתפתח כתגובה לשימוש בתרופות שהטווח התרפויטי שלהם קצר. במצב זה, האדם חייב להמשיך בלקיחת התרופה או הגברת המינון שלה, אחרת יסבול מתסמונת נסיגה. נוצרת סבילות של הגוף לתרופה, וההשפעות שלה הינן פחותן לעומת השימוש הראשוני.

במצב זה, אם אדם יפסיק לקחת את התרופה באופן פתאומי, יופיעו סימפטומים של גמילה כגון: כאבים, הפרעות שינה, הקאות, שלשול, חוסר מנוחה ועוד. האופיאטים מעכבים שחרור של המוליך העצבי האינהבטורי GABA מנוירונים המעצבבים נוירונים דופאמינרגים.

מאחר ול-GABA השפעה אינהבטורית על נוירונים דופימניארגים, לקיחת אופיאטים מובילה לדיס-אינהביציה של נוירונים דופאמינרגים, ונוצר שחרור מוגבר של דופאמין. הגברה של הדופאמין מובילה לתחושה מתגמלת וכך נוצר תמריץ חיובי לנטילת הסם- שהינו הבסיס להתמכרות.

התמכרות היא מעגל קסמים שקשה לצאת ממנו. המעגל מתחיל בנטילה מזדמנת של תרופת משככי הכאבים, שבעקבותיה נוצרת תחושת אופריה מתגמלת, המהווה תמריץ חיובי לנטילה נוספת של משככי הכאבים. במקביל להנאה שנוצרה מנטילת משככי הכאבים, בשימוש ממושך נוצרת סבילות לאפקט האופורי, וכך האדם נאלץ להגדיל את מינון משככי הכאבים, חווה שוב תחושת אופוריה מתגמלת ונוצר תמריץ חיובי לנטילת מנה מוגדלת בפעם הבאה.

נטייה להתמכרות

מחקרים בנושא של הביולוגיה של ההתמכרות לצד סקרי שימוש במשככי כאבים בקרב האוכלוסיה מרמזים על כך שיש אנשים שיש להם נטייה להתמכרות למשככי כאבים. אנשים אלו מיד עם נטילת משככי הכאבים חווים פרץ הנאה והתרגשות, ולאור כך נוטים להשתמש יותר במשככי כאבים.

לעומתם, ישנם אנשים שלא מקבלים חיזוק חיובי על שימוש במשככי כאבים, אלא אפילו חווים חיזוק שלילי לאור תופעות לוואי כמו בחילה וסחרחורת בתגובה לשימוש במשככי כאבים.

מעבר לנטייה הביולוגית של אנשים מסויימים לקבל חיזוקים חיוביים בשימוש במשככי כאבים, צריך לזכור גם שהמצב הנפשי והחברתי של האדם יכול להשפיע על פנייתו למשככי כאבים והתמכרות אליהם. ישנם אנשים שסובלים מדיכאון או מחרדה ולא מאובחנים כראוי לעיתים על רקע סומטיזציה. עבור אותם אנשים, השימוש במשככי כאבים יכול לשמש כמפלט מהתמודדות עם הקשיים הרגשיים והחברתיים שלהם.

אי אפשר לדעת מראש מי ייטה להתמכר למשככי כאבים, אך בעת מתן המרשם למשככי כאבים במיוחד אופיאטים, חשוב שהרופא יעשה הערכה ראשונית של מצבו הרגשי והחברתי של המטופל, כמו גם יעשה בקרה נכונה על מתן חוזר של מרשם למשככי כאבים אלו.

חלק מתכניות הגמילה ממליצות על שילוב טיפולים תרופתיים עם טיפולים התנהגותיים, כגון 'שיטת 12 הצעדים', להשגת תוצאות אופטימאליות של שחרור מההתמכרות לטווח הארוך.