בכל שנה מתאבדים בישראל 15 צעירים בגילאי 15 עד 24. היכרות עם התופעה, זיהוי הסימנים המקדימים והכרה בתסמינים המלווים מחשבות האבדניות, יכולים למנוע את ההתאבדות עצמה וזאת בתנאי, כמובן, שמפנים תשומת לב רבה למתבגר וגם אמפתיה.
זיהוי אובדנות אצל מתבגרים הוא אתגר של ממש. גיל זה מלווה בשינויים פיזיולוגיים ונפשיים והקושי הוא חלק בלתי נפרד ממנו. בני הנוער לא תמיד משתפים פעולה, מסתגרים, מפגינים תסמיני הפרעות מצב רוח, ואינם חושפים את תחושותיהם האמיתיות. יחד עם זאת, מתבגרים הסובלים ממצוקה של ממש ומאובדנות יגלו התנהגויות מסוימות, המהוות הן עצמם נורה אדומה.
אבחון מוקדם ונכון: לא רק אצל פסיכולוג או פסיכיאטר
את הסימנים האלה יכולים לזהות בני המשפחה וגם החברים הקרובים, ולא רק בעלי מקצוע. התאבדות היא תוצאה של תהליך מתמשך, תהליך פסיכולוגי וחברתי שאותו חווה המתבגר. היא אינה מתרחשת בין לילה וללא סיבה. במקרים רבים מופיעים סימני אזהרה רבים, המתריעים על האובדנות בקרב המתבגר ועל רצונותיו לשים קץ לחייו. זיהוי הסימנים האלה מספיק כדי למנוע את ההתאבדות ולעזור לו להתגבר על הקשיים שחווה.
בני הנוער מאותתים לסביבה בדרכים שונות. בין אם מדובר במחשבות אובדניות או מצוקה של ממש, כל אחד עשוי להראות זאת אחרת, אולם ישנם מספר סימנים, המופיעים אצל מרביתם. הסביבה לא תמיד מזהה את הסימנים, בוחרת להתעלם מהם, ומשייכת אותם לתהליך רגיל של גיל ההתבגרות ולא למצוקה.
סימנים מוקדמים אפשריים המעידים על נטייה לאובדנות
הסימנים יכולים להיות: עיסוק אובססיבי במוות, דיבור על הכוונה להתאבד או על תכנית להתאבד, הסתגרות, ירידה בתפקוד המתבגר בבית הספר ובבית, שימוש באלכוהול וגם סמים והתנהגות דיכאונית הבאה לידי ביטוי בקשיי שינה, באפתיה, בשינויים באכילה ובייאוש.
חלק מבני הנוער הסובלים מכך כותבי מכתבי פרידה לבני המשפחה או כותבים על המוות ונוקטים במאמצים רבים להכנת הסביבה לקראת מותם הקרוב.
חשיבות זיהוי הסימנים מוקדם ככל שניתן
בין אם מזהים את כל הסימנים ובין אם את חלקם, רצוי להתייחס אליהם במלוא הרצינות ולקחת בחשבון שייתכן שהמתבגר המפגין אותם חווה תחושת אובדנות ומתכננן לקחת את חייו. זיהוי הסימנים על ידי ההורים, המורים או החברים הקרובים, יכול להציל חיים.
לעתים בני הנוער משתפים את חבריהם הקרובים בכוונתם להתאבד, ואלה פונים אל הוריהם או אל גורמים מקצועיים שיוכלו לטפל במתבגר. פנייה לייעוץ, כשחשופים לסימנים כאלה, לא תמיד טבעית עבור מתבגרים אחרים, שאותם משתפים בתכנית ההתאבדות. גם ההורים עשויים לחשוש מסטיגמה ומתחושת חוסר נוחות הנלוות לפנייה לעזרה.
הורים צריכים לגלות ערנות קפדנית לסימנים
עליהם לעקוב אחר ילדיהם, להפנות את תשומת ליבם לחששות שמעלים גורמים מקצועיים מבית הספר ולפעול כדי לטפל בכך. אפשר להיעזר בפסיכולוג או ביועץ בית הספר גם אם המתבגר איננו מראה את כל הסימנים. חשוב לזכור שמדובר לרוב במצוקה חולפת, מצוקה שהיא זמנית שניתן לטפל בה. ומוטב לעשות זאת מוקדם ככל האפשר.
