מלנכוליה

המילה מלנכוליה שימשה אצל פרויד, אבי הפסיכולוגיה, לתיאור מצב שהיום אנו מכנים "דיכאון". שני המושגים דומים זה לזה, אלא שדכאון הוא הגדרה קלינית – אבחונית של מצב נפשי מסוים בעוד מלנכוליה מזוהה פעמים רבות עם הלך רוח של עצבות, שיכול לאפיין גם אנשים לא דכאוניים.

המלנכוליה אצל פרויד

לפי פרויד המלנכוליה דומה במאפייניה לאבל בעקבות אובדן של אדם או דבר אהוב – היא מתאפיינת באובדן העניין בעולם החיצוני, בהסתגרות, באובדן תחושת הערך של החיים ובאובדן היכולת לאהוב ולהיות אהוב. יכולת הריכוז והיכולת הקוגנטיבית פוחתת, ואיתה גם ההישגים בתחומים שונים כמו עבודה או לימודים.
השוני בין מלנכוליה לאבל, לפי פרויד, הוא שבאבל ישנו אובדן ממשי של אדם אהוב (או לחילופין אובדן של חיה אהובה, אהבה שנגדעה וכדומה), בעוד במלנכוליה לא קיים אובדן ממשי אלא אובדן פנימי לא מודע. לכן המלנכוליה היא הרבה יותר כוללת והיא פוגעת גם בתחושת הערך והדימוי העצמי.

מלנכוליה ויצירה

אחד הלהיטים הגדולים של הלהקה "החברים של נטשה" נקרא "מלנכולי", ומתאר מצב של אדם המתלבט אם לקפוץ אל מותו. גם חמי רודנר שר: "הו, מלנכוליה, את אהובתי" ובכלל נראה שאמנים רבים חווים את המלנכוליה כמקור להשראה ומצליחים ליצור יצירות מופת מתוך הקושי. למען האמת, במצב של דיכאון קשה, כפי שיתואר בהמשך, אין יכולת ליצור.
הסיבה לכך היא שאדם דכאוני חש כי אין שום טעם לחייו, כי כל מה שהוא עושה חסר ערך ושאין משמעות לשום דבר. יצירה, לעומת זאת, היא מעין חיפוש אחר משמעות וטעם לחיים, ולכן היא לא יכולה לקרות במצב דכאוני.
זה נכון שאמנים רבים חוו אפיזודות של דיכאון, אבל לפי פרופ' יורם יובל הקשר בין השניים אינו ישיר אלא נובע מגורם שלישי: הרגישות הגדולה שבה ניחנו אנשים הסובלים מדיכאון ויוצרים כאחד.
בניגוד למיתוס המצוי, יצירות המופת של אמנים שסבלו מדיכאון נעשו בתקופות ההתאוששות ולאו דווקא בתקופות של הדיכאון הקשה, שבהן כל החושים מעומעמים וכל הרצון נעלם.

מצב דכאוני וטיפול בדיכאון

בהתאם לתאוריה של פרויד על המלנכוליה, ניתן לראות כי במצב דכאוני ישנה פגיעה קשה מאוד בדימוי העצמי ותחושות קשות של אשמה. אנשים חשים שהם חסרי ערך ושלמעשה מעולם לא היה להם ערך.
כל ההישגים מהעבר כמו נעלמים ונדמה להם שהם מעולם לא היו שווים ושלעולם לא יהיו ראויים לאהבה. כמובן שבמצב הדכאוני קשה מאוד לאנשים אחרים להתקרב אליהם, וכך האדם הדכאוני רק מוכיח לעצמו עד כמה הוא חסר ערך.
תסמינים נפוצים של המצב הדכאוני הם:
  • קשיי שינה
  • חוסר ריכוז
  • עצבנות
  • דכדוך
  • חוסר תיאבון או תיאבון מוגבר
  • תגובות איטיות ועוד
אנשים מתארים בעיקר את הקושי לקום מהמיטה בבוקר כשאין טעם לחיים. תחושת הפסימיות וחוסר הערך היא כל כך גדולה, שכמעט בלתי אפשרי להתגבר עליה לבד. לכן חשוב לפנות לטיפול מקצועי, שיאפשר לבחון מחדש את ראיית העולם ולהעניק משמעות חדשה לחיים.
פעמים רבות הצעד הראשון הוא טיפול תרופתי, כיוון שהוא מביא הקלה מיידית לחרדה ולדיכאון העז ומאפשר להתחיל תהליך של טיפול פסיכולוגי במקביל. ישנם סוגים שונים של תרופות אנטי- דכאוניות וכדאי להתייעץ עם פסיכיאטר למציאת התרופה המתאימה. בנוסף, ישנם שני טיפולים פסיכולוגיים מקובלים לדיכאון:

טיפול פסיכודינמי

טיפול ארוך טווח העוסק בחלקים הלא מודעים של האישיות ויחסי העבר של המטופל (עם הוריו ודמויות משמעותיות אחרות בחייו) כפי שהם משתקפים ביחסים עם המטפל.

טיפול קוגנטיבי התנהגותי

טיפול קצר טווח המתמקד בשינוי דפוסי החשיבה וההתנהגות בהווה.
ראו גם:
דילוג לתוכן