דיכאון אצל ילדים – איך להתמודד עם המצב?

דיכאון היא הפרעה נפשית שמקושרת אצלנו בדרך כלל למבוגרים. התסמינים האופייניים לדיכאון, כמו עצבות, חוסר אנרגיה, תחושת ייאוש ואין אונים, ובמיוחד התחושה החזקה של חוסר טעם לחיים, נתפסים כמו ההפך הגמור של המושג "ילדות", שמקושר אצלנו לשמחת חיים, לפעלתנות ולאופטימיות.

אולי בשל כך גם בקרב אנשי מקצוע התקבלה התפיסה שילדים סובלים מהפרעת דיכאון רק לפני כשלושים שנה, הרבה אחרי שדכאון אצל מבוגרים היה לתופעה מוכרת ומטופלת.

המספרים מדברים על אחוז אחד מקרב ילדי הגן הסובל מדיכאון, 2% בגיל בית הספר וקפיצה לכ-5% בגיל ההתבגרות, אז גם מוטה היחס בין המינים כך ששיעור הבנות הסובלות מההפרעה עולה בהרבה על שיעור הבנים. הסיכון הגדול הוא כמובן החשש ממעשים אובדניים, אך גם אם הדיכאון מוגדר כקל יחסית חשוב לטפל בו לטובת היחסים החברתיים והמשפחתיים של הילדים, כמו גם הישגיהם הלימודיים ותחושת הערך העצמי שלהם.

לא תמיד ילד בדכאון ירצה לגשת לטיפול בגלל תחושת חוסר הטעם המלווה את המחלה, אך חשוב שההורים והגורמים החינוכיים ישימו לב לתסמינים ויפנו את הילדים לטיפול של פסיכיאטר או פסיכולוג.

דיכאון ילדים דומה לדיכאון מבוגרים במרבית התסמינים:

• ירידה ניכרת במצב הרוח, הנמשכת שבועיים לפחות.

• הסתגרות, אובדן עניין בפעילויות משפחתיות וחברתיות ובדברים שהסבו הנאה כמו תנועת נוער, חוגים וכדומה.

• אצל ילדים, יותר מאשר אצל מבוגרים, השינוי במצב הרוח מתבטא בעצבנות וזעם, לאו דווקא בעצבות ודכדכוך, כלומר: התגובה מוחצנת כלפי הסביבה ולא מופנית פנימה.

• הפרעות אכילה – לרוב חוסר תיאבון אך לעתים דווקא תיאבון מוגבר ואכילת יתר.

• קשיי שינה או שינה מופרזת.

• חוסר ריכוז שמתבטא גם בירידה ביכולת הלימודית.

• ירידה בערך העצמי ותחושת אשמה.

לדיכאון ישנו גורם גנטי משמעותי, אך גורמים סביבתיים רבים יכולים לגרום להופעת דכאון בקרב ילדים ונוער:

• הפרעות קשב וריכוז ובעיות למידה אחרות יכולות לגרום לדכאון נלווה.

• מחלה גופנית.

• התעללות נפשית או גופנית, כולל התעללות מינית. במקרה של התעללות מינית בבית צריך לשים לב לכך שלילד קשה במיוחד לספר על כך ולכן צריך לדווח על החשד ולהפנות לגורם טיפולי.

• צריכת אלכוהול וסמים אצל מתבגרים.

• גורמי משבר כגון הגירה, גירושין של ההורים, מוות של קרוב משפחה, טראומות אחרות.

הטיפול בדכאון נחלק לרב לטיפול תרופתי, טיפול רגשי או שילוב של השניים.
 

טיפול תרופתי ניתן על ידי פסיכיאטר, בהתייעצות עם ההורים. ישנן מספר סוגי תרופות אנטי-דכאוניות, ביניהן קבוצת מעכבי סרוטונין, כיוון שנמצא כי באנשים דכאוניים ישנו חסך במוליך העצבי סרוטונין.

בדרך כלל מדובר על טיפול פסיכולוגי, אך פעמים רבות ילדים מצליחים לבטא את מצוקותיהם יותר טוב באמצעות טיפול יצירתי כגון טיפול באמנות, ביבליותרפיה, טיפול בבעלי חיים ועוד. הטיפול הוא לרוב טיפול דיאדי, אשר בו נוכחים ילד והורה, או טיפול משפחתי המערב את כל המשפחה. הטיפול נעשה באמצעות משחק ולא רק בדיבור כפי שנעשה עם מבוגרים.

בטיפול בבני נוער, כאשר ישנה דרישה לעצמאות ולנפרדות מההורים, לרוב הטיפול נעשה ביידוע ההורים אך ללא נוכחותם. בבני נוער ניתן ליישם גם טיפול קוגנטיבי- התנהגותי, שנחשב יעיל לטיפול בדכאון אך לא מתאים לילדים צעירים כיוון שהוא דורש יכולת חשיבתית מסוימת ולקיחת אחריות. מדובר בטיפול קצר טווח שבמהלכו לומדים הנערים לשנות את דפוסי החשיבה הדכאוניים, לנקוט עמדות חדשות ובעקבות זאת לשנות את ההתנהגות.